גיורא גריפל

*

מִי שֶׁיַּגִּיעַ יַגִּיעַ אָמַר

מֹשֶׁה וְעָלָה אֶל הָהָר רוּחַ

לֹא נָשְׁבָה יָרַד עֶרֶב עָנָן

כִּסָה אֶת הַהַר הָיָה

מְאֻחָר וְהָעָם הָלַך כֹּה

וָכֹה עוֹד לֹא נָפַל דָּבָר הַלְּוִיִם

עוֹד לֹא זִמְּרוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ

הָיָה חֲזוֹן רָחוֹק וְאִישׁ לֹא

יָדַע כַּמָּה אָרֹך הַמִּדְבָּר וּמַה

בְּסוֹפוֹ הַקּוֹלוֹת עָלוּ וְהֶעָשָׁן

נִפְזַר בְּפַאֲתֵי הַמַּחֲנֶה רָדְפוּ

הַנְּעָרִים כַּדּוּר מֵעוֹר עִזִּים וּבְאֹהֶל

אֶחָד גָּחַן זִמְרִי בֶּן עַמִּינָדָב מֵעַל אִשְׁתּוֹ

הַמֻּתֶּשֶׁת וְלָחַשׁ

לָהּ דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין אֶזְכּוֹר לָךְ

לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר אָמַר

כַּמָּה יָפָה אָתְּ אָמַר וְהָאֲוִיר לֹא

זָע וְהַרְחֵק בְּרֹאשׁ הָהָר

מֹשֶׁה בֶּעָנָן אוֹחֵז

בַּלּוּחוֹת מְבֹעָת וְלִבּוֹ

נִשְׁבַּר

בניגוד למרבית השירים בגיליון זה, העוסקים במסע בן תקופתנו ולרוב במסעו של המשורר כדובר, שיר זה שב אל המקורות הלאומיים-תרבותיים, או ה"היסטוריים", של עם ישראל, ומתאר שלב קריטי ב"מסע הגיבוש" המיתי שלו, בצאתו ממצרים: ימי שהותו למרגלות הר סיני, בעת עלייתו של משה אל ההר על מנת לקבל את לוחות הברית. קרי זהו רגע גיבוש עקרונות האמונה והמוסר העברי, וכמובן רגע ההתגלות האלוהית לעם כולו. על כן השיר מציג ברובד הראשון את פרשנותו-תיאורו של המשורר העכשווי לאירוע המכונן המתואר בספר שמות.

שיוכו של המשורר לעידן הנוכחי ניכר כמובן בשפה המודרנית ובביטויים המתאימים להווה. אין המשורר מתפתה לסגנון תנכי ואף "מרחיק לכת" ומתאר סצנת כדורגל "בְּפַאֲתֵי הַמַּחֲנֶה" שם "רָדְפוּ הַנְּעָרִים כַּדּוּר מֵעוֹר עִזִּים"(תמונה אופיינית מהווי פרבר עוני, מעברה, או מחנה פליטים).

הביטוי ה"מליצי", דמוי מקראי, היחידי בשיר הוא "אֶזְכּוֹר לָךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר" המושם בידי דמות עליה נרחיב את הדיבור בהמשך. ביטוי זה משמש אותנו גם היום. כך הוא זכור מדברי מנחם בגין המנוח, לרעייתו ביום ה"מהפך", יום נצחונו בבחירות במאי 1977, לפני כמעט 40 שנה. אך חשוב מכך: המשפט בשיר אינו זהה לביטוי המקראי, שהוא כמובן מאוחר הרבה יותר לפרשת יצירת מצרים. גם האמירה במועד המסופר בשיר, יש בה מידה רבה של אנכרוניזם: הרי במעמד הר סיני העם טרם התנסה בנדודים במדבר במשך 40 שנה, שנכפו עליו בעקבות חטאו בפרשת 12 המרגלים. ואם במספר טיפולוגי זה אנו עוסקים ראוי להזכיר את "נבואת" בגין במלחמת לבנון (1982) "והארץ תשקוט 40 שנה". אי מימוש "חזונו", יש בו משום לעג לרש וסילוף כוונת המקור המקראי.

על כן עולה תהיה, למה כוונת המשורר בהפקדת מילים דומות בפי זִמְרִי בֶּן עַמִּינָדָב, ומי הוא. והרי אין דמות כזו במקרא! למעשה לפנינו שילוב של שתי דמויות, הפוכות בערכן ומעמדן ההיסטורי-"מיתי", הזכורות מתקופת הנדודים במדבר: מחד נחשון בן עמינדב, העומד בראש שבט יהודה,  דמות חיובית ומתומכיו המובהקים של משה המנהיג,  ומאידך זִמְרִי בֶּן-סָלוּא, נשיא שבט שמעון, שחטא בשנה ה-40 לנדודים, ערב הכניסה לארץ המובטחת, ומוצא להורג בידי פנחס, אבל זמרי כלל לא נזכר במעמד הר סיני, בניגוד לנאמר בשיר. מה משמעות סילוף מכוון זה? האם המשורר מרמז שמיתוס תהליך התגבשותו של העם, ושל תורתו, הוא סיפור- כזב? או שהורתו בחטא וסופו בחטא ובעונש? או שהתקומה  המודרנית, בת זמננו, בארץ, אף היא חטא? או לפחות סילוף ועיוות של חזונם, כוונתם המקורית, של מנהיגי ומייסדי המדינה?

לכן ראוי לשוב למשפט " אֶזְכּוֹר לָךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר " ולציין כי הוא מבוסס על דברי הנביא ירמיה (פרק ב, פסוק ב): "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". אך בניגוד לדברי ירמיהו, בשיר אין בביטוי "חסד" ולא "נעורים". יתר על כן, ההקשר המקורי של ירמיהו – נביא הזעם – היה מוסרי-פוליטי. אמנם מקובל לפרש שירמיה ביקש להשמיע דברי נחמה במשפט זה, אלא שהוא שתול בתוך נבואות תוכחה וזעם, על חטאי העם שהביאו לחורבן בית המקדש – בית המקדש שהשיר מזכירו כחזון רחוק מהגשמה. וראוי לציין כי הפרשנות הנכונה לדברי ירמיה היא, שמדובר בחסד האלוהי לעמו בעת נעוריו, כשהוליכו במדבר מעבדות לעצמאות מדינית, ולא מדובר בחסד שעשה העם לאלוהיו בהולכו אחריו! מתוך דברי ירמיה צץ ועולה גם הרקע לדברים, ברמז דק יותר: חטאי העם במסע במדבר, שבאו לשיאם למרגלות הר סיני, בפרשת העגל,  ובפרשות נוספות. ומכאן מתחזקת אצל הקורא התחושה שהמשורר, מתוך התבוננות באותו רגע מכונן בעבר, מבקש לרמוז על ההווה, ואולי אף רואה שחורות ביחס לעתיד. זהו אם כן שיר פוליטי-חברתי לעילא.

וכך אנו נרמזים כי מה שהיה אז שב ונשנה היום. ואכן יש בשיר ביטויים המרמזים על הצפוי-האפשרי הרבה יותר מאוחר, ועל דברים שטרם התרחשו. הוא מתאר "ערפל קרב" המכסה את המנהיג, בשעה ש"עָנָן כִּסָה אֶת הַהַר"… ודומה שהמנהיג אינו יודע מה עליו לעשות, הוא "מְבֹעָת וְלִבּוֹ נִשְׁבַּר". אלא שאין זו דמות משה המקראי ההחלטי, מי שהעז לעמוד מול האל, ואף לנסות לסנגר על עמו, ואחר כך ציווה ללא היסוס להרוג 3000 איש מבני עמו, בשל חטא העגל. ייתכן גם שהמשורר מרמז להיעדר מנהיגות דומה בעת הזו. ואולי כוונתו לחוזה המדינה, שלבו היה נשבר אילו היה רואה "לאן הגענו", ואת שבר חלומו, שאי אפשר לתקנו בהרף עין, וודאי לא באמצעות טבח המוני בבני עמו. והעם עצמו? ואולי, אולי הכוונה דווקא לאותו בגין, שלבו נשבר לאחר ש"עלה" אל ההר הלבנוני, וגילה כי שרון רימה אותו, ולאחר צברא ושתילא כבר לא התאושש.

והעם? האין כאן תיאור של המתרחש אצלנו בהווה? השיר מתאר עם מבולבל שאיבד את דרכו, ללא מנהיג וללא חזון. "וְהָעָם הָלַך כֹּה וָכֹה" "וְאִישׁ לֹא יָדַע כַּמָּה אָרֹך הַמִּדְבָּר", ואין חזון בית מקדש באופק, ועל כן "באין חזון יפרע עם"!  ומה טיבעו של אותו עם – הרי אינו גוש מונוליטי, לא הכל בו רק רע, או רק טוב. ומכאן, נשוב לשם זמרי בן עמינדב: אפשר למצוא צדדים אחרים, גם יותר חיוביים ב"צרוף" של שני קצוות שם אלה לכלל שם אחד, מעין "כור היתוך" שהרע והטוב מתערבבים בו, שיש בו שני קצוות סותרים החיים זה בתוך זה, לא זה לצד זה.  אלה מרמזים כי השם הוא מטפורה ל"עם", שמחד חל בו קיטוב, וגם "בלבול" ואובדן דרך כנאמר לעיל, ומאידך יש בו מורכבות ושניות, שהמציאות בה הוא מצוי בתוך "מדבר" מטפורי, אינה פשוטה, שמעשיו והמסע בו הוא צועד מצוי על פרשת דרכים, ומכל מקום ניתן לפרשו – לקטרג או לסנגר עליו – מזוויות התבוננות (והשקפות חברתיות-פוליטיות) שונות. ובכלל – העתיד אינו ידוע, ואולי עוד נגיע אל המנוחה והנחלה, ועוד ננוחם בבניין בית המקדש – לאו הפיסי, אלא הרוחני ותרבותי.

 

*

*

רְשִׁימָה קְצָרָה עַל אוֹדוֹת
הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁתִּהְיֶה
נִרְשֶׁמֶת עַל גַּבֵּי יַרְחוֹן מַדָּעִי נוֹשָׁן
בְּמָלוֹן תְּלַת כּוֹכָבִי בְּפַרְבָּר אָפֵל שֶׁל בּוֹלוֹנְיָה
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַנְּטִישָׁה טַעַם שֶׁל קָפֶה אִיטַלְקִי
וּקְרוּאָסוֹן אַךְ אֶת דַּרְכֵי הַשְּׁפֵלָה אֲנִי
נוֹשֵׂא גַּם אִם כָּעֵת הַכֹּל זָר וּמוּזָר
גַּם אִם הָעוֹבְרִים אֵינָם שָׁבִים וּמְדַבְּרִים
שָׂפָה זָרָה וּכְמוֹ מִתּוֹך תְּמוּנָה
בְּסֶרֶט שֶׁל פֶלִינִי נִגַּשׁ אֵלַי זָקֵן אִיטַלְקִי מְמַלְמֵל

"ווֹלִי אוּנָה דּוֹנָה"? אֲנִי צוֹחֵק וְמְתָאֵר לוֹ
בְּעִבְרִית צֶחָה אֶת תְּחוּשַׁת הַשִּׁכָּרוֹן הָאוֹפֶפֶת
בֶּחָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר אֶת הָרֶכֶב הַחוֹתֵךְ אֶת
כְּבִישׁ הַסַּרְגֵּל בֵּינוֹת לָעַרְפִלִּים כְּשֶׁלִּימִינְךָ
מְנַמְנֶמֶת נַעֲרָה שְׁחוּמַת עוֹר וְלִשְׂמֹאלְךָ אֶדֶן הַחַלּוֹן
וַאֲוִיר קַר וְשָׁמַיִם אֱלֹהִים תֵּן אוֹת
אֲנִי כָּאן פְּיָאצָה גָּלִילֵאוֹ נוֹשֵׂא עִמִּי
שֹׁבֶל רֵיחוֹת מִן הָאָרֶץ הַמֻּבְטָחָת
בּוֹרֵא שָׁמַיִם זְרוּעֵי כּוֹכָבִים שׁוֹמֵעַ
אֶת גַּבּוֹ מְמַלְמֵל קְלָלוֹת אִיטַלְקִיּוֹת
בְּעוֹד שָׁעָה קַלָּה מַצִּיגִים אֶת עִמָּנוּאֵל וַאֲנִי
יוֹרֵד לַחֲזוֹת בְּחַמּוּקֵי גֵּוָהּ לְהִזָּכֵר
בִּכְבִישׁ הַסַּרְגֵּל בְּנַעֲרָה אַחֶרֶת שֶׁאֶת נִיחוֹחַ
גּוּפָהּ אֲנִי נוֹשֵׂא גַּם כָּעֵת
גַּם כָּאן גַּם תָּמִיד

(בולוניה, אוג' 1984)

*

סַע אָמַרְתִּי לְנֶהָג הַמַּשָׂאִית, סַע

הַכֹּל עָמוּס, אִלּוּ רַק יָדַע שֶׁעַל פִּסַּת

הַנְּיָר שִׁרְבַּטְתִּי כְּתֹבֶת שֶׁאֵינָהּ קַיֶּמֶת, עוֹד

מְעַט יִהְיֶה הַיּוֹרֵשׁ שֶׁל חַיַּי רְהִיטִים נוֹשָׁנִים

אַלְבּוֹמִים, דַּפִּים מַצְהִיבִים, קִטְעֵי זִכְרוֹנוֹת

כָּל אַהֲבוֹתַי יוֹצְאוֹת

לְמַסָּע בְּכִוּוּן אֶחָד מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת

חַם, אִם יִרְצֶה יוּכַל לְאַמֵּץ אֶת זֶהוּתִי

כַּאֲשֶׁר חָלַפְתִּי עַל פָּנַי הַבַּיִת נוֹפַפְתִּי בְּיָדִי

כְּאִלּוּ הָיִית עֲדַיִן עוֹמֶדֶת בְּאוֹתוֹ חַלּוֹן מַבָּטֵךְ

מַבְקִיעַ דֶּרֶךְ בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר בַּמַּרְאָה הָאֲחוֹרִית

רָאִיתִי אֶת דְּמוּתֵךְ הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת

יָדֵךְ מוּרֶמֶת בְּהִסּוּס מְסַמֶּנֶת אֶת

תְּחִלַּת הַמַּסָּע.