גאולה שינה

  בְּצָהֳרֵי שִׁשִּׁי

 בְּפֶתַח בִּנְיָן עָמַד קָשִׁישׁ עִם עֶגְלַת קְנִיּוֹת,

 לָבוּשׁ בִּמְעִיל גָּדוֹל וּבְמִכְנָסַיִם אֲפֹרִים.

 כַּפְתּוֹרֵיהֶם אֵינָם רְכוּסִים.

 הִבַּטְתִּי אֵיךְ הוּא מוֹצִיא מִכִּיסוֹ הֶעָמֹק

 שַׂקִּית צְהֻבָּה וְעוֹד אַחַת וְעוֹד

 כְּמוֹ קוֹסֵם בַּהוֹפָעָה

 וּמַעֲבִיר אֲלֵיהֶן תְּכוּלַת עֶגְלָתוֹ:

 תַּפּוּזִים, קְלֵמֶנְטִינוֹת, גְּזָרִים וַאֲפַרְסְמוֹן בּוֹדֵד.

 אֶת הַשַּׂקִּיּוֹת הֵנִיחַ עַל הַמִּדְרָכָה

 וּמִשֵּׁשׁ מִפְתָּח מִכְנָסָיו.

 עַל יַד הַשַּׂקִּיּוֹת שִׂחֵק יֶלֶד קָטָן

 בְּחֶרֶב חֲדָשָׁה, זְהֻבָּה.

 הוּא קָפַץ וְהִשְׁמִיעַ

 קוֹלוֹת מִלְחָמָה.

 חִכִּיתִי לַמִּפְגָּשׁ בֵּין הַשְּׁנַיִם.

 בְּחִיּוּךְ אוֹ בְּמַבָּט, בְּבַקָּשַׁת עֶזְרָה,

 בְּמִשּׁוּשׁ מְכֻוָּן שֶׁל מִפְתָּח הַמִּכְנָסַיִם,

 בְּזַעֲקוֹת מִלְחָמָה.

 אַךְ דָּבָר לֹא אֵרַע.

אמנות, ושירה בכללה, המתארת ובוחנת את האדם האחר והתנהגותו, מגלמת בתוכה סיפוק של יצר מציצנות, ולאו דווקא במשמעותו האפלה ביותר, הסוטה. המציצנות הזו היא סקרנות – אחד היסודות המניעים את היצירה. אך אין זו סקרנות בעלמא, אלא רצון להפשיט, לחשוף את נפש מושא ההתבוננות ובאיתור הדבר האחר, שיש בו פוטנציאל לאמירה, לרעיון. משורר מומחה ימצא אותו גם ברגיל, בשגרתי לכאורה. ואם יתברר בסופו של דבר שהדבר האחר הזה אינו נמצא שם? אולי ראוי שלפחות יתאר ויאמר גם את זה: יספר על ההחמצה ויעניק לה משמעות.

תמימות ופוטנציאל אפל ומרומז טרופים זה בזה בשיר. אולם פתיחתו השלווה אינה מבשרת על היסוד האפל שבו. הרי הוא פותח בתמונה של אדם קשיש, בתיאור לבושו ומעשיו הרגילים. חכה רגע, אומר לעצמו הקורא: כפתורי מכנסיו אינם רכוסים. ומה בכך? הן התופעה זו של אדם זקן, ששכח לרכוס את כפתוריו, מוכרת לכולנו, ואף שיכולה לגרום לתחושת אי נוחות היא אינה צריכה להדיר שינה מעינינו. אלא שלשיר זה יש גיבור נוסף, ילד קטן. ומיד מתווספת המתנה למפגש ביניהם. עוד בטרם מוסיפה הדוברת קיסם למדורת סקרנותנו לדעת מהו ה"פוטנציאל" של מפגש כזה, האם הוא תמים?

וכאן ראוי לשים לב לדרך בה הדוברת משתפת את הקורא ב"מציצנותה": הדוברת מתגרה בקורא ומושכת את תשומת לבו למתרחש, על ידי בניית פוטנציאל למימוש סקרנותו וביחוד על ידי הרמזים ליסוד אפל ולא תמים. הדוברת עוקבת אחרי הזקן והקורא יחד עמה, מחכה לראות לאן הציור מתפתח: האיש אינו זקן רגיל, הוא מתואר כקוסם, המוציא שקיות מהכיס כדי להעביר את התכולה שבעגלה אל תוך השקיות. ואז חלה התפתחות  היוצרת מתח מסוים: האיש ממשש את מפתח מכנסיו. מדוע? אולי מפני שהוא זקן ואינו יודע, או לא מרגיש שמכנסיו פתוחים? אבל אם הוא קוסם, מי יודע איזה פלא ישלוף מחנותו? כאן נכנס לתמונה הילד הקטן המשחק. לפנינו אם כן איש שמתעסק (בחפציו, בעגלה, במרכולתו ובמפתח מכנסיו) ולידו ילד משחק. האם עדיין זוהי תמונה תמימה?

כדי לענות על כך, הדוברת ועמה הקורא ממתינים דרוכים לאינטראקציה בין הקשיש לבין הילד המשחק. וכאן נבנה המתח: מה רוצה הזקן? השיר בונה ציפייה לטיב המפגש עם הילד שיתרחש כשהזקן ממשש את מפתח מכנסיו: חיוך, מפגש בין דורי, או חלילה מפגש מן הסוג האחר, האפל, הנכלולי של ניצול מיני, לאור היום, מול עיני המציצים.

האם חוסר התמימות מצוי בסצנה עצמה – קרי ב"עובדות" "אובייקטיביות כלשהן,  או בנקודת המבט של הדוברת? ואולי של הקורא? והאם ניתן להפריד בין נקודות המבט הללו. והרי נקודת המבט של הקורא אינה עצמאית. היא מוזמנת בידי הדוברת, באופן בו היא רואה ומתארת את המתרחש?  בעצם ההמתנה שלה כיצד הדברים יתפתחו? ובייחוד בביטוי הממלא אותך ציפיה: "חִכִּיתִי לַמִּפְגָּשׁ בֵּין הַשְּׁנַיִם". ובסיום: "אַךְ דָּבָר לֹא אֵרַע".

השיר יכול להתפתח לכמה כיוונים, אבל מסתיים בלא שאירע דבר, פרט לציור השגרתי, הבנלי של שתי דמויות שנפגשות לרגע ואין אינטראקציה ביניהן. לפנינו שני זרים, שתי תמונות, שאינן מתאחדות לכלל יצירת "סיפור", כפי שקורה רוב הזמן לרוב האנשים. ובסיימה כי דבר לא ארע ייתכן שהיא מעבירה איזו שהיא תחושת הקלה בשל כך.

אך אם דבר לא ארע, אז על מה ה"מהומה"? אפשר אפילו לשאול לשם מה נכתב השיר. הרי לכאורה אנו נשארים אדישים לנוכח "אי ההתרחשות". אבל הניגוד בין ההמתנה למפגש לבין התוצאה הוא העניין: הוא מרמז מחד הן על תחושת רוגע, כשהמתח מתפוגג, ומאידך על נימה של אכזבתו של המציצן: הפוטנציאל לדרמה או לסיפור לא מומש. מזווית הראיה של המשוררת, קרי אמנית המנצלת את יסוד הריגוש למען היצירה – ועמה הקורא –  הם נותרים ומחצית תאוותם בידם. ודומה שבסופו של דבר בזה ייחודו של השיר. וראו כמה שונה יכולה להיות משמעותו אילו הותירה אותנו המשוררת, ללא מילוי תאוותנו  כלל, ובהשארת הפוטנציאל האפל על כנו, קרי היה מסתיים ללא השורה "אַךְ דָּבָר לֹא אֵרַע".

צֵל שָׁחֹר

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מַבִּיט בַּמַּרְאָה,

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ.

צֵל שָׁחֹר נָע בְּתוֹךְ גּוּפִי.

אַתָּה, אֲנִי יוֹדֵעַ, מִשְׁאֶלֶת הַמָּוֶת שֶׁלִּי.

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתְךָ מִיְּמֵי הַגַּן,

הָיִיתָ חָבֵר, לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה מְסֻכָּן.

נַהֲרֹג נְמָלִים, שִׁכְנַעְתָּ אוֹתִי לְלֹא מִלִּים,

וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה מִשְׂחָק נֶהֱדָר.

אַחַר כָּךְ נִפְרַדְנוּ, אוֹ כָּךְ הָיָה נִדְמֶה לִי.

אֲנִי פָּנִיתִי לַחַיִּים,

וְאַתָּה, זָמַמְתָּ תַּחְבּוּלוֹת רַבּוֹת וּמְפַתּוֹת.

בְּעִתּוֹת  מְצוּקָה הִפְצַרְתָּ בִּי:

קַח כַּדּוּרִים,

שְׂחֵה  בַּיָּם,

קְפֹץ מִגַּגּוֹת.

אֲנִי לֹא הִסְכַּמְתִּי אַךְ אַתָּה עֲדַיִן

לֹא מִתְיָאֵשׁ.

מְחַזֵּר אַחֲרַי כְּמוֹ מְאַהֵב מְיֻמָּן.

מַמְתִּין בְּסַבְלָנוּת לָרֶגַע הַמְּיֻחָל

בּוֹ תִּתְגַּלֶה לִפְנֵי הַמַּרְאֶה לְבַדְּךָ.

צֵל שָׁחֹר וְנוֹרָא.

אַתָּה   

רִחַפְתָּ בְּפִנַּת הַחֶדֶר, קָרוֹב לַתִּקְרָה

וְהִבַּטְתָּ בְּגוּפְךָ הַשָּׂרוּעַ עַל הַמִּטָּה.

ל­א הָיָה לְךָ אִכְפַּת מֵהָאֵם הַצּוֹעֶקֶת

וְלֹא מֵהָאָב הַמִּתְיַפֵּחַ בַּפִּנָּה,

לֹא מֵהָאָחוֹת הַקְּטַנָּה שֶׁנִּסְּתָה לְהָעִיר

אוֹתְךָ בְּכוֹחַ,

וְלֹא מֵהָאָח הַגָּדוֹל שֶׁדָּפַק אֶת רֹאשׁוֹ

בַּמַּרְאָה.

רַק עָלַי חָשַׁבְתָּ.

עַל הָאִשָּׁה שֶׁבְּיוֹם מִן הַיָּמִים

תִּהְיֶה אִשְׁתְּךָ.

4 מחשבות על “גאולה שינה

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s