אשר גל

על שירת מחאה:

"ונהר אינו יוצא מעדן"  – אשר גל

הוצ' פרדס, 2015,  עריכה: צביה ליטבסקי

דברי מבוא: שירת מחאה צריכה להיות מדויקת

ספרו של אשר גל הוא, ברובו, מסע מן העבר אל ההווה בתוך ארץ ישראל מוכרת ונסתרת כאחת. הוא מחייב ידע בהיסטוריה של המקום, ושל עברנו היהודי ה"גלותי", בכלל זה של השואה והשפעתה, והיכרות עם עולם תרבותי תוסס, גם תרבות עממית. בכלל זה עולם הקולנוע של שנות החמישים והשישים, מחד, וידע במקורות היהדות (המשנה) מאידך. בלעדי ידע זה יהיו אמירות רבות בלתי מובנות לקורא. זאת בשעה שמי שמכיר את שיריו של אשר גל יודע היטב כי כל שורה וכל פסיק יש בהם משמעות, הם מדויקים ובמקומם. מעט מזה נראה במהשך בדיון במשמעות בשם הספר, בשיר שנושא את שמו ובשירים כמו "מים" או  "שירי ארץ ישראל" שבהם אנחנו פוגשים באמירה חברתית נוקבת, מרה, שחותכת באירוניה ולוכדת באופן מדויק כל כך את מה שהפך לכאורה ל"ארץ ישראל היפה" המתגלה כמכוערת.

שתי הצהרות של המשורר

מבין שלל האמירות המעניינות שיש בספר שירה מצוין זה, שתי הצהרות לוכדות את העין מיד בראשיתו:

האחת מצויה בשם הספר. שכן כל היודע דבר בספר בראשית יכול עוד בטרם יתעמק בספר לתמוה על "הכחשת" הנאמר בפרק  ב, פסוק י: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים".

חיש קל מתגלה השיר הנושא שם זה (עמוד 11). השיר, שראוי להגדירו כ"חברתי",  מגלה לנו את שבעצם רובנו יודעים: שאין גן עדן עלי אדמות. וכך גם מתברר לקורא בהגיעו בתחילת השיר אל מקום פסטורלי, הנראה כגן עדן והמצית את דימיונו ואת "געגועיו המיתיים" של האדם לימי בראשית טהורים ותמימים. תכף ומיד מגלה לו המשורר: דע כי "לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא" והפרדס (מילה פרסית בה חבוי וממנה גזור גם הביטוי גן עדן באנגלית  – paradise) היה גיהינום עבור פועלים קשי יום. גם בשיר "מים" (עמ' 9) הפותח את השער הראשון בספר (השער קרוי "דע מה למעלה ממך") אנו עדים למעין גן עדן, אך שאינו אמיתי. בלב פרדס מצויה בריכה אפופת סוד וקסם, אך אין תוכה כברה, תרתי משמע: מתנקזים אליה מימי בריכת השחייה של הקיבוץ, והימים המושתנים של ברכת "הקטנים". ועדיין ליד בריכה זו חולמים הילדים על מקומות רחוקים ואקזוטיים – חולם המשורר ומביע צמא וגעגוע לעולם טהור ויפה.

ההצהרה השנייה מצויה בשיר הראשון – "אדוות" (אשר אפילו בשמו ובתוכנו נרמז מקווה מים, או בריכה) ושוב המשורר פותח בהכחשה, בנימה אישי יותר, לכאורה ארס-פואטית: "שִּׁירָה מֵעוֹלָם לֹא עִנְיְנָה אוֹתִי".

האם את מהותו ו"הגדרתו" כמשורר מבקש אשר גל לסתור ולהכחיש? הרי העיסוק בשירה בכלל – ובספר זה – כמו סותרים את הצהרתו. או שמא מבקש המשורר לומר שלא השירה כנושא ומטרה לעצמה מעניינת אותו, ואולי גם לא התייפייפות פואטית (ושמא גם לא ככלי להבעת מצוקה וסבל אישי, בניגוד למשל לכמה משוררים המרוכזים בעצמם). אך ברור כי היא כלי, אמצעי ושפה לרעיונותיו ועמדותיו. אלא שנרמז כי היא אינה כלי ביטוי מיטבי. אם השיר הפוגע בלבו אמור ליצור במשורר אדוות (של רגש), עדיין האדוות – ככל שיהיו איטיות (וככל שהחוויה הראשונית מהשיר תהיה מענגת) – הן עדיין מהירות מדי, חולפות עוברות ומתפוגגות, ואחרונים נותרים – "מָרָה שְׁחוֹרָה", ו"כְּמִיהָה לְמַיִם שֶׁיַּרְטִיבוּ אֶת הַלָּשׁוֹן" – האם זו כמיהה לשיר ה"נכון"? או שמא שוב נרמז גם כאן געגוע לעולם אחר, שאיננו?

בדומה לבריכה של ביאליק, אין הגלוי לעין דומה לנסתר ממנה. המציאות, האמת המרה, טופחת על פני החלום. הגעגוע הוא תעתוע ואשליה. אשליה זו אף מטופחת בידי כליו המודרניים של העולם הפוליטי ואמצעי התקשורת (גם העצמאיים), וכן, גם בידי חלק מהאמנויות, בכללן הקולנוע, שיש בכוחו הרב לעצב זיכרון קולקטיבי ואף פרטי, ולעוותם, ולסלף את המציאות, ואנו מוכנים להתמכר לכך, גם בסיועה המשקר והמשכר של הנוסטלגיה והגעגוע לעולם שהתקיים, או שמא לא התקיים אלא בעולם שהמציאו עבורנו או המצאנו לעצמנו.

חפירות בזיכרון הקולקטיבי

בכמה מהשירים, כמו במטרה להפוך את היוצרות נוטל אותנו המשורר למסע חפירה בזיכרוננו הקולקטיבי (לפחות של  בני דורנו) באמצעות שיריו המרתקים, בעיקר אלה העוסקים בעולם הקולנוע של ילדותנו, שהשפיעו רבות על זיכרוננו העכשווי. באמצעותם הוא מרסק את הנוסטלגיה התמה שהוא ואנו חשים. פעם אחת  לפחות המשורר נוטל "מושג יסוד" שהושתל בזיכרוננו הקולקטיבי כסמל חברתי ולאומי "חיובי" ומהפכו. כך בשיר "שירי ארץ ישראל" המסתיים בביטוי המוכר "ארץ ישראל היפה" הוא מתאר את מעללי נוער הגבעות ו"תג מחיר". ובשיר ג'נגו (עמ' 17), שסקרנו בהרחבה ב"נתיבים" גיליון מס'  8:   ( אשר גל  )   נוטל המשורר דמות "הירואית" מעולם הקולנוע של ילדותנו המשותפת, אותו דמיינו כמעין אלטר אגו של היהודי: יהודי חדש, ישראלי-עברי אמיץ טהור ורומנטי, ומרסקו: הוא מראה כיצד הפכו חלק מהישראלים,  לקלגס כובש ורומס. כעת ג'נגו מסמל את היהדות הנוכחית, הלא רוחנית. יהדות החומר, השרירים, הצבא והאלימות.

תחת השער "מסכים" עורך המשורר מסע בנערותו ובחרותו, המוארים באור נוסטלגי-מתגעגע, אך גם מעת לעת קורץ לנו שנתפכח. בשיר מערבון ספגטי (עמ 49) הוא מספר-מסיים כי "אֵין טוֹב מִמַּעַרְבוֹן סְפָּגֵטִי לְתָאֵר תְּקוּפָה מְאֻשֶּׁרֶת בְּחַיַּי". ואף שאיננו מבקשים לערער על שהוא מתכוון כי הייתה זו תקופה מאושרת, דומה שמבט מפוכח מאוחר מרמז כי היה בראיה זו משום אימוץ האשליה שמאפיינת סרטים אלה: מלבד העובדה שיש משהו אבסורדי, לא טבעי ומזויף במערבונים תוצרת איטליה, באנגלית שאינה נשמעת טבעית, אופיים של הסרטים אף הוא מעמיד לעיתים את המערב הפרוע באור מגוחך, לעיתים רומנטי-מזויף המייפה את המציאות, אם גם לעתים הומוריסטי, וודאי שאינו נאמן למציאות של המערב הפרוע.

ראוי לזכור שגם מרבית תעשיית המערבונים האמריקנית הייתה רוויה בתפיסה רומנטית, ממנו החלה להתעורר בהשפעת זוועות מלחמת ויאטנם, ובמספר סרטים הציגה את האינדיאנים לראשונה כקורבנות התוקפנות, הכיבוש, ההפקעות ורצח מצד הכובש האמריקני הלבן. והנה עומדים הנער – המשורר לעתיד – להתגייס, יחד עם חבריו והם חיים באותה אשליה של הגבורה הצפויה להם בצבא. נראה שרק עם המעבר החד אל מציאות השירות הצבאי מתמוטטת אשליה זו, בשיר "ימי כלים בעשן" (עמ' 52):

יָמַי כָּלִים בְּעָשָׁן

נְמוֹגִים עִם כָּל יְרִיַת אֶקְדַח…

אֶת יָמָי אֶת שְׁעוֹתַי אֲנִי מְבַלֶּה

עִם גִּבּוֹרֵי הַסְּרָטִים הַזּוֹלִים שֶׁל יַלְדוּתִי,

…גַּם אֲנִי בַּסִּפּוּר הַהוּא שָׁם.

בַּאֲבַק הַמִּדְבָּר הַחַם

בַּבְּגָדִים  הַסְּפוּגִים זֵעָה

… זֶה מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי אֲנִי

אֲבָל זֶה תָּמִיד יִהְיֶה

הֲכִי אֲנִי שֶּׁבָּעוֹלָם.

"דע מה למעלה ממך"

השער הנושא שם זה מתייחד בין השאר בכך שלפני כל שיר מצטט המשורר פיסקה מן המשנה. עובדה זאת יוצרת אצל הקורא צורך לחזור אל המקורות ולנבור בהם כדי למצוא את "מה שהתכוון המשורר" באמצעות המוטו לשיר. דבר זה יוצר מעין תנועה בלתי פוסקת בין העבר להווה, ומביא גוונים נוספים לאמירות של המשורר בשיריו, כאילו לקח גל את המובאות שהללו ומכניסן לתוך שיריו עד שהופכות לחלק אינטגרלי שלהם. לדוגמא: בשירו "שירי ארץ ישראל" הוא מצטט: "בן שלוש עשרה למצוות" מתוך מסכת אבות. המשנה הזאת עוסקת בהנחיות לחיים שלמים עבור הגבר: והרי חלק ממנה: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחפה…. " אולם, נוכח תוכן השיר הופכות ההנחיות האלה ללעג מר ועצוב:

"עִם אֵם שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וּבַקְבּוּק תַּבְעֵרָה

יוֹצְאִים בְּנִי הַשְּׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה

לְמָלֵא מִצְוַת תָּג מְחִיר כְּהִלְכָתָהּ…"

במקום המצוות של עבודת השם הולך הנוער ומיטפש במה שהוא רואה לנגד עיניו כמצווה בעליונות הגזע ובואנדליזם בשם האל. ואם היינו רגילים לראות את הקריקטורה של דוש המתאר קיבוצניק עם כובע טמבל, בחור טוב ולא אגרסיבי, אוהב ומכבד אשר יוצא למלחמות מגן, והנה בא השיר ומהפך את המושג  ומתאר את הישראלי" היפה" הכובש בשם אלוהיו.

פרופ' לייבוביץ' אמר לפני עשרות שנים שהאבנים אינן קדושות ואין שום סיבה שיהודים יקדשו את אבני הכותל או כל אבן אחרת בגדה, ואילו גל לוקח את הרעיון  צעד אחד קדימה: האם כרם נבות הוא אכן אדמתנו? והוא אף מרמז על עושק קדום יותר: האם שלנו הוא קבר רחב הזונה? ומסיים את השיר: וזה מה שהפך להיות ארץ ישראל היפה.

את השיר "חטא" מלווה הפסוק " כל שֶׁיִרְאַת חֶטְאוֹ קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת". השיר עצמו חושף באומץ כיצד החטא היה חזק ממנו  ו"עֲשֵׂה בִּי כִּרְצוֹנוֹ". בדיעבד הדובר נוקט גישה בודהיסטית:

"לֹא נִסִּיתִי לְהַחֲזִיק בּוֹ,

הוּא נִכְנַס וְיָצָא"

שיר מחאה נוסף בשער הוא "תכלת לבן" והוא פותח באמירה חדה:

"לְכֶלֶב רְחוֹב נִקְלֶה

קִרְבָה גְּדוֹלָה מִשֶּׁלְּךָ אֶל הַאֵל

יְדִיד הָאָדָם…"

גם כאן מעין תפישה בודהיסטית של התנהלות הכלב בחייו: הוא חי את הרגע, הוא נאמן לעצמו, לעומת האדם, היהודי, לצורך העניין, המפחד אפילו לומר את שם השם יהוה.

"וְאִילוּ הוּא חַי אוֹתוֹ

בְּכָל רֶגַע

בְּלִי לְהָקִים הֵיכָל בְּשָׁמַיִם…"

במלים אחרות יוצא המשורר נגד הצביעות של המאמינים/דתיים שאינם מעיזים לומר את מה שהכלב חי אותו.

ב"שיר היין" נתן למצוא מחאה כפולה, מצד אחד מחאה חברתית:  "מצבי לֹא הָיָה טוֹב מֵעוֹלָם כָּל עוֹד לֹא עָלָה הַמַּס לְשָׁמַיִם…" כשהדובר מדבר בשם הישראלי המצוי, האדיש אשר: "לי לא אכפת מ"מדינת היהודים הטובעת"… וכו'. ומצד שני הוא מבקר את עצמו כיוצר, אשר רק שתית היין יכולה להתניע את יצירתו.

כך ניתן למצוא בשיר הן לעג עצמי והן למשוררים, שהמשורר "מעמיד" עצמו במקומם, אשר עסוקים רק ב"אני ועצמי"? השיר הזה משרת כלעג לשני הכיוונים: החברה האדישה, אבל גם הוא, המשורר האדיש, שרק יין יכול לגרום לו לכתוב (ולא האירועים הקשים שתוארו בשירים הקודמים).

 אלא שלמעשה, כל דבר יכול לעורר את בקורתו של גל. אפשר לראות זאת גם בשער "כשאנו מהלכים אחוזים". שם הוא מתאר הפגנות שהשתתף בהן או שצפה בהן. לדוגמא המחזור העוסק במחאה החברתית של אוגוסט 2011. הדובר אומר לבנו שהיה עוזב את הארץ אבל הוא לא יעשה כן בגלל  "פני זקן שאני רואה מדי בוקר במראה" או: " בְּמִסְגֶּרֶת הַתְּבִיעָה לְצֶדֶק חֶבְרָתִי …הִכְנִיס סְעִיף בִּדְבַר תּוֹסֶפֶת אָלֶף שְׁקָלִים חֲדָשִׁים…" וזאת על מנת "שֶׁנָּקוּם בַּבֹּקֶר עִם שִׁיר בַּלֵּב וְנִצְעָד שְׂמֵחִים לְעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא", כשלא ברור לגמרי למי לועג הדובר- לממשלה, למנהיגי המחאה לקהל המשתתפים או אפילו לעצמו.

וגם כשהוא מדבר על אמו, יש מעט הזרה והרחקה: "המחאה החברתית של אמי היתה חברות במפלגת הפועלים המאוחדת…" כשבהמשך הוא מתאר את מאמציה לשרוד בארץ, ולסדר את ילדיה מבחינה כלכלית: "אבל כמו כלם לא גומרים את החודש"…

ומסיים: "זֶה הַשֵּׁג לֹא רַע לְפוֹעֶלֶת בְּבֵית הַחוֹלִים אִיכִילוֹב קוֹמָה רְבִיעִית"

וישנה גם אמירה סרקסטית: "הָעָם דּוֹרֵשׁ אֹשֶׁר לְתָמִיד"… אשר הולכת ומתפתחת בשיר ל: "הָאֹשֶׁר אָזַל, שְׁמוֹ הֻחְלַף לַחֲבֵרוּת, נֶאֱמָנוּת, יְּדִידוּת, אוֹ הִסְתַּדְּרוּת…" והרי פעם זאת היתה ישראל היפה: חברות (שיר הרעות) נאמנות וידידות. אבל המשורר אינו יכול שלא לעקוץ: או "ההסתדרות".

והצהרה שלנו לסיום

כאן המקום לומר כי אף שספרו של אשר גל יצא לפני הבחירות האחרונות, ניתן למצוא בתוכו התייחסות למאורעות האחרונים בתרבות שלנו, ובעיקר בשער הראשון בספר, כאשר הערס פוליטיקה מתגנדרת בבורותה ובדרישה לכבוד ושליטה, שאם לא, היא "תקרע לך את הצורה". ואילו הישראלי היפה נשאר ברקע ואינו משפיע. הוא כותב שירים.

 

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s