אשר גל

תַּפּוּחִים 

אָבִי הֵבִיא תַּפּוּחִים

מֵהָעִיר הַגְּדוֹלָה.

בִּמְעַט כַּסְפּוֹ קָנָה לִי

לְחָיַיִם אֲדֻמּוֹת כְּדֵי לוֹמַר

שֶׁבַּחֹר הַזֶּה יִשְׂרָאֵל

הֵם עוֹלִים הוֹן

וּבְפּוֹלִין עָלוּ פְּרוּטוֹת .

מָה שֶׁהָיָה בְּפּוֹלִין

לְאַחַר הַמִּלְחָמָה

לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי, אָמְרוּ עֵינַי

כְּשֶׁבָּלַעְתִּי אֶת הַתַּפּוּחִים.

הָיְתָה זוֹ הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

שֶׁאָבִי הֵבִיא תַּפּוּחִים

מֵהָעִיר הַגְּדוֹלָה.

בשיר פשוט וקצר מצליח המשורר להביע את הפער הבין-דורי המוכר בין האב יוצא דור השואה לבין ילדו, בן הדור השני. אין כאן  מתח ועוינות, אלא בעיקר חוסר הבנה הדדי.  מה שמובן מאליו לצעיר אינו מובן לאב. בעוד שהבן אינו מבין את משמעות ההקרבה וההישג של האב, המביא לבנו מתת  שנקנה בעמל רב, והמבקש לשמח ולרצות את הבן ולהתפיח ולהאדים משמחה את לחייו, האב אינו מבין את התנהגות בנו, שהפך להיות ישראלי לכל דבר, ושתפוחים הם עניין מובן מאליו, או משהו ש"מגיע" לו.  הבן אינו ער למחיר התפוחים בארץ, ולמאמץ בהשגתם, וגם לא ל"נפלאות" פולין (שידעה למעשה מחסור בשנים שלאחר המלחמה, למרות שהאב מרמז אחרת) לא בטוח שהוא ער לכך שמדובר בוויתור על מצרכי יסוד פחות "מפנקים" ובסיסיים, כשהיום, ובעצם כבר מזמן (בניגוד לתקופת הצנע הנרמזת) התפוחים הפכו להיות מוצר יסוד. אך הילד הוא רק ילד, אגוצנטרי ככל הילדים, נהנה מהרגע ואינו מתעניין במה שחווה אביו, לא במאמץ שהשקיע ולא במחסור שידע. לא רק עיניו משדרות חוסר אכפתיות, אלא גם אופן האכילה הנרמז: הילד בולע את התפוחים. הוא נחפז לאוכלם וייתכן שאילו היה אוכל  אותם לאיטו, מתענג על כל נגיסה, היה מפגין תשומת לב למתת שקיבל, והערכה לאביו. אולי גם משמח אותו.   לא ברור מדוע  היתה זאת הפעם האחרונה שהאב הביא תפוחים לבנו. אולי מפני מחסור שבתקופת הצנע, אולי מפני שהשקיע את כל כספו בפעם ההיא שקנה בה את התפוחים ועכשיו כבר אין לו כסף לקנות שוב, ואולי כי החליט שמאחר שאין הבן מבין ומעריך את התפוחים ואת המאמץ שבקנייתם, אל לו להתאמץ יותר בעניין הזה. ולבסוף ראוי לציין ששיר פשוט זה מכמיר את הלב. הצער הוא על האב אך גם על הבן, שכעת, כשהוא כותב את השיר חש, מן הסתם,  נקיפות מצפון על התנהגותו אז, וחש גם חמלה על אביו ועל ההחמצה של הרגע ההוא.