ארלט מינצר

הנער

 

לַיְלָה וְאַנְשֵׁי הַיּוֹם יְשֵׁנִים.

בְּשָׂרִים עֵרִים בְּחֶשְׁכַת הַמַּרְתֵּף

גְּבָרִים מִתְנוֹדְדִים בִּדְבוּקָה

סוֹגְדִים לֶאֱלִילָם.

כָּאן הַכָּל מוּתָר, הַכָּל אֶפְשָׁר.

הַנַּעַר, עָגִיל רָצוּעַ בְּאָזְנוֹ,

מִתְפַּשֵּׁט מִמְּעַט הַבָּד שֶׁעוֹטֵף אוֹתוֹ,

מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת אָהוּב

שׁוֹכֵב עֵירֹם עַל הַדַּרְגָּשׁ

גּוּפוֹ מִקְוֶה לְעִנּוּגָם.

עַל חָזֵהוּ קַעֲקוּעַ לֵב, מִתַּחְתָּיו

פּוֹעֵם עֲדַיִן לֵב אֲמִתִּי

תָּלוּי עַל בְּלִימָה

בָּשָׂר וְרוּחַ וּנְשָׁמָה.

מוּצָף בְּשִׁפְכֵיהֶם,

שְׂפָתָיו רוֹחֲשׁוֹת בְּקוֹל מְשֻׁנֶּה

שִׁיר שֶשָּׁרָה לוֹ אִמּוֹ,

וְרוּחוֹ נִשָּׂא, מִתְגַּלְגֵּל עִם הַנִּגּוּן

הַרְחֵק מִכָּאן, אֶל חֵיקָהּ.