ארלט מינצר

נשקתי לחושך,

הוצ' פרדס, סדרת כתוב בעריכת אמיר אור, 2014.


ארלט מינצר כותבת שירה אנושית עמוקה, בה מעל לכל בולטת יכולת אמפתית, שראשיתה זיהוי סבלו של האחר ואחריתה יכולתה של המשוררת לחוש ולחוות ת סבלו. לצד זאת ניכרים בשירים חיפוש ובקשת אושר בכלל זה באמצעות קשר וחום בין-אישי. וכך בשיריה נשזרים זה לצד זה ייאוש, עצב, בדידות קשה וגם אופטימיות. הדגש בספר זה ניתן למצבו של האדם, מצוקות נפשו. כמו כן הספר מעלה ל"דיון" גם נושאים אחרים, לכאורה יותר "פרוזאים", כמו רעב.

השירים בספר מציגים בזה אחר זה דמויות המאירות פיסות חיים. הדוברת מציגה את הדמויות "עגולות", מלוות בתובנות וסודות עמוקים, שרק חלקם ניתנים לחשיפה באופן ישיר, וחלקם נסתר בין השורות. זאת, תוך הענקת עומק פסיכולוגי ואמינות בסיסית,  לכאורה פשוטה, לעתים יומיומית, לדמויות, שהקורא יכול להזדהות עמן. הזדהות זו מקבלת סיוע בטכניקת התיאור והדיבור המושם בפי הדמויות, הפונות אל הקורא, לעתים בגוף שני, כשותף לאירוע. כך הופך הנמען לעתים לגיבור הראשי בסיפור, לעתים הוא שותף לשיחה, ומכל מקום הוא נוכח, עד "פעיל" למסופר.

כך, בשער הראשון, עליו נתעכב קמעה, הנקרא "לך לך". השיר הראשון, "סימפוניה":

אַתְּ שׁוֹמַעַת אֶת מוֹצַרְט, סִימְפוֹנְיָה מִסְפָּר  40?

אֲנִי מְחַכָּה לוֹ יָמִים, חֳדָשִׁים…

אֶפְשָׁר לְהַמְרִיא אִתָּהּ הַרְחֵק מֵאֲנָשִׁים.

וַעֲדַיִן אֵין תְּשׁוּבָה.

לְהַבִּיט מִמְּעוֹף הַצִּפּוֹר

עַל מַה שֶּׁכּוֹאֵב, שֶׁאֵין בּוֹ תַּכְלִית.

אוּלַי הַשְּׁתִיקָה הִיא הַתְּשׁוּבָה.

מִשָּׁם הַכֹּל נִרְאֶה קָטָן יוֹתֵר.

וְזוֹ תְּשׁוּבָה שֶׁאֵין בָּהּ שִׂמְחָה.

לְצִפּוֹר דַּי בְּכַמָּה שְׂמָחוֹת פְּעוּטוֹת.

לכאורה זהו שיר "קל", הדוברת פונה בגוף שני אל הנמענת בשאלה: "את שומעת את מוצרט, סימפוניה מספר 40?" באמצעות הסימפוניה היא זוכה להתרוממות רוח, המתוארת כמעוף הציפור. "…אפשר להמריא איתה הרחק מאנשים" (ייתכן כי הבחירה דווקא בסימפוניה זו  נובעת מתחושת הקלילות שהיא מעבירה, והפרק הראשון אף יכול להזכיר את דאיית  הציפור העולה ויורדת ברוח).

לאחר מכן השיר מתפתח למה שניתן לזהות כמעין דו-שיח בין הדוברת לנמענת. אך זהו כמעט דו שיח של חרשים, אין דברי השניה תשובה ישירה לדברי הראשונה. בעוד האחת מתארת נתק בינה לגבר כלשהו, שביניהם היה קשר רומנטי, השניה עוסקת במוסיקה ובהשפעתה עליה. בו בזמן ייתכן כי הדוברת משוחחת עם עצמה ב"שני קולות". האחד נואש והשני – המסתפק במועט – מוצא נחמה ושמחות קטנות בזכות המוסיקה, ומתוך הדמות לציפור החופשיה.

וכך, בתוך ההפרדה הזו קיים גם חיבור, שראשית עניינו – מקומה של השמחה או היעדרה בחיי הדוברת. ברובד השני  – החיבור נועד גם לחדד את הניגוד שבין המוסיקה, כיסוד רומנטי, שעיקרו הומניזם, חופש ושמחה, לבין מצוקתה של הדוברת, נוכח היעלמותו או התעלמותו של האהוב שאינו מגיב בעוד היא ממתינה לו ("את מחכה לו. ימים. חדשים… ועדיין אין תשובה…")

ניגוד זה מגיע לקתרזיס במשפט המאחד בין מבט הציפור החופשי למבט הנשי הכואב, אך רווי הפרספקטיבה, רחב ומיטיב ראות את הכאב, את חוסר התכלית שבו, וגם את הנחמה כאחד, כי מ"מעוף הציפור", הכל נראה קטן וחסר חשיבות – גם הכאב.

אהבה נכזבת – או היעדרה המוחלט והרדיפה חסרת הסיכוי אחרי האושר שבה – היא גם נושאו של השיר "האושר", אשר אף הוא נוטע בקורא תחושה שהדוברת פונה אליו, משל היה הקורא אהוב פוטנציאלי המתחמק מפניה:

וְאָז רָאִיתִי אוֹתְךָ.

הוֹשַׁטְתִּי יָד לִלְכֹּד אֶת דְּמוּתְךָ —

הֵי אַתָּה, חַכֵּה! מָה הַכִּוּוּן שֶׁלְּךָ?

וּכְבָר חָמַקְתָּ עָבַרְתָּ עַל פָּנַי.

חִפַּשְׂתִּי אוֹתְךָ, רָדַפְתִּי אַחֲרֶיךָ —

 הדוברת משתוקקת לאהבה ומוכנה לתת את כל שיש לה, תמורת אהבה. אולם האהוב הנכסף עובר וחומק על פניה באדישות, מאחר ש"מלכותה" אינה קוסמת לו כלל. עיון נוסף בשיר מגלה כי האושר אינו רק חמקני, אלא האושר האמיתי אינו גשמי, מיני, ומכל מקום אינו מצוי במחוזות החיים ה"בורגניים", הנהנתניים. השיר מרמז על הסצנה העכשווית, החומרית, של העיר הגדולה, מה שמכונה "הבועה", ועל מעגל הסגור, שלא לומר האטום, בו מצויים הצעירים המבלים ללא לאות מצויים במרדף אחרי "סטוצים", בלא לתת לעצמם דין וחשבון לגבי המחר. וכאשר הם – כדוברת – מתעוררים – הם מגלים כי האושר האמיתי, היציב, נמצא מאחוריהם וכל שנותר להם הוא בדידות גדולה, גם כאשר לכאורה אינם מצויים לבדם. ויתר על כן כלל לא ברור שהדוברת  מחפשת אושר בשר ודם, בדמות חיי זוגיות נוחים, או – שהאושר האמיתי הוא "עני", וכרוך בהסתפקות במועט. בעוד המבקשת אותו היא "מלכה" ומאחר  אינה מסוגלת להסיר מעצמה את "מלכותה" ועל כן היא אינה יודעת מה להציע לו מלבד הדבר היחיד שהיא מכירה, בו אינו חפץ: "כָּל מַלְכוּתִי בַּעֲבוּר הָאֹשֶר!"

כך גם בשיר "רגע אחרי":

רֶגַע אַחֲרֵי הַבְּרִיאָה

לִפְנֵי הַדַעַת וַעֲלֵי הַתְּאֵנָה

נַפְשֵׁנוּ מִשְׁתּוֹקֶקֶת לָבוֹא.

הכמיהה היא לאהבה מוחלטת וטהורה, בה מתמזגים נפשות הגבר והאשה "והיו לבשר אחד" אך למעשה גם ל"רוח" ונפש אחת. הארמז לאהבה בין אדם וחוה, אומר לנו כי האהבה הזו  התקלקלה מרגע שזכינו בידע ובמודעות. עד האכילה מעץ הדעת נפש אדם וחוה הייתה אחת משותפת, בטרם התפצלה לשתי ישויות. את הביטוי "נפשנו משתוקקת לבוא" אפשר לפרש  בדומה לכוונת  הביטוי התנכ"י לדעת אישה – קרי מגע מיני, אך גם במשמעות של לצאת אל האור, שהוא מוקדם ועמוק וחשוב יותר מהתכנים האינטלקטואליים והחושניים.

בשיר הזה מסכמת הדוברת את הקונפליקט בו היא מצויה: חייה היו מלאים בחוויות אינטלקטואליות וחושניות – אבל משהו היה חסר בהם, משהו שהיא באמת השתוקקה לו ולא מצאה – "נפשנו." זוהי תכלית האושר שחמקה מפניה בשיר "האושר".

הכמיהה לחברות, ומציאתה הם התנאי לאושר. וכאמור די גם במעט ממנו. עניין זה בולט גם בשיר הקצר "גבר", המספר את סיפורו של מתאבד, אשר בדידותו וייאושו מכך הם שהובילו אותו אל מותו:

גֶּבֶר בֶּן שְׁלוֹשִׁים, חַי לְבַדּוֹ,

בְּדִירָה כִּמְעַט רֵיקָה. עַל הַשֻּׁלְחָן

הִשְׁאִיר פֶּתֶק: אֲנִי בְּדַרְכִּי

אֶל הַגֶּשֶׁר. אִם בַּדֶּרֶךְ לְשָׁם

אָדָם אֶחָד יְחַיֵּךְ אֵלַי,

לֹא אֶקְפֹּץ.

(מן העיתונות)

לצד השירים הפותחים את הספר, העוסקים בהוויה המקומית היומיומית – והעירונית, בולטים בספר שירים קשים, מצמיתים לפעמים, המסופרים מפיה של דוברת-פסיכולוגית, המטפלת, המשמשת פה לסיפורי מטופליה. כך, בשער הרביעי, "הבובות ברחו לי" בולט השיר "חייט", אשר בקריאתו הקורא פוגש בספק סיפור מוזר, ספק מטפורה ליחס השובינסטי המתעלל של המספר לנשים שבביתו, ייתכן בנותיו. השיר אף מרמז על אונס הבנות בידי אביהן, המשוכנע או מנסה לשכנע את עצמו שמטרתו להגן עליהן מפני העולם המסוכן – הגברי כמובן – "בחוץ". בתוך כך האב רואה גם בעצמו קורבן, מי שקצרה ידו להבין מדוע ננטש בידי "בנותיו". אפשר למצוא בשיר גם את סיפור דיכוין של נשים בחברה פטריארכלית-שמרנית הרואה בהן חפצים וכלי שרת בידי הגברים:

לָמָּה הֵן בָּרְחוּ לִי? מַה יֵּשׁ לָהֶן

לְחַפֵּשׂ שָׁם בַּחוּץ?

נָכוֹן, תָּקַעְתִּי בָּהֶן סִכּוֹת, וְעוֹד סִכּוֹת,

לֹא שָׁמַעְתִּי אוֹתָן צוֹרְחוֹת.

עוֹד מְעַט יַחְשִׁיךְ,

כְּלָבִים מְשׁוֹטְטִים יִקְרְעוּ אֶת בְּשָׂרָן.

בֻּבּוֹת טִפְּשׁוֹת, בֻּבּוֹת זוֹנוֹת!

עֲרֻמּוֹת, פְּרוּעוֹת,

כָּל כָּךְ מִשְׁתּוֹקְקוֹת.

בֻּבּוֹת שֶׁלִּי, בָּנוֹת שֶׁלִּי,

חִזְרוּ אֵלַי! לֹא אַכְאִיב עוֹד.

בִּגְדֵי כְּלוּלוֹת אֶתְפֹּר לָכֶן,

אֲלַטֵּף אֶת גֵּוְכֶן הַלָּבָן,

אֲפַנֵּק, אַשְׁקֶה בְּיַיִן אָדֹם,

אֲמַלֵּא אֶת נִקְבֵיכֶן עַד שֶׁתֵּאָנְחוּ

עוֹד, עוֹד! נִשְׁתּוֹלֵל, נִרְקֹד.

אֵיפֹה אַתֶּן בֻּבּוֹת זוֹנוֹת?

יכולת האמפתיה של מינצר לסבלו של הזולת, ויהיה זה "אחר" הרחוק ממנה ומתרבותה כביכול, ניכרת אצלה גם בשירה פוליטית. עיקר עניינה –  סבלם של הערבים-הפלסטינים בעיקר ברצועת עזה. לנושא אחרון זה מוקדש שערו האחרון של הספר הנושא את השם "אימה גדולה וזרחן", כארמז לפואמה הגדולה של אורי צבי גרינברג "אימה גדולה וירח" (כפי שציין אילן ברקוביץ' בסקירתו על הספר של מינצר בעיתון הארץ). וזאת כמובן תוך היפוך יוצרות: היהודי הקורבן (החי תחת מורא הערבים בארץ ישראל של אצ"ג) הופך לישראלי המקרבן בשיריה של מינצר, ויתר על כן – הערבי הוא כעת בבואה נאמנה של דמות היהודי. ההזדהות של המשוררת עם האם הפלסטינית היא טוטלית עד שהיא הופכת בעצמה לדוברת בשיר הנושא, שראה אור בגיליון השביעי של כתב העת "נתיבים":

אֵימָה גְּדוֹלָה וְזַרְחָן, וּבְנִי אִסְמָעִיל הַשּׁוֹאֵל אוֹתִי

אֵיפֹה אַבָּא?

הוּא יָצָא לְהָבִיא עֵצִים לְהָכִין תֵּה.

מָתַי יַחֲזוֹר?

יוֹרִים בַּחוּץ, אוּלַי לֹא יַחֲזֹר.

וְאִם נֵצֵא אֲלֵיהֶם בְּיָדַיִם מוּרָמוֹת?

יִרוּ בָּנוּ, בְּנִי.

וְאִם נִשָּׁאֵר בַּבַּיִת, לֹא יִרוּ?

הֵם יוֹרִים גַּם לְתוֹךְ הַבָּתִּים.

לָמָּה הֵם עוֹשִׂים אֶת זֶה?

הֵם עוֹשִׂים מַה שֶׁאוֹמְרִים לָהֶם.

בּוֹאִי נִתְחַבֵּא, אִמָּא.

אִי-אֶפְשָׁר לְהִתְחַבֵּא, בְּנִי. הֵם רוֹאִים הַכֹּל מִלְּמַעְלָה.

הֵם כְּמוֹ אַלְלָה שֶרוֹאֶה הַכֹּל מֵהַשָּׁמַיִם?

אֲנִי שׁוֹתֶקֶת. אֵימָה גְּדוֹלָה וְזַרְחָן

וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה.

 

 

8 מחשבות על “ארלט מינצר

  1. נעמה ושמעון יקרים, אני נרגשת מאד מסקירתכם על ספרי. חדרתם לנפש הספר ולשיריו, ועשיתם זאת בהבנה עמוקה המרחיבה את משמעות השירים. עשיתם זאת גם באמפטיה, בדומה למה שירי הספר מנסים לעשות לגבי הדמויות המתוארות בהם. תודתי לכם מעומק ליבי. ותודה בהיבט כללי יותר, על פעילותכם החשובה והמבורכת לקידום השירה ומשורריה.

    Liked by 1 person

  2. שירים יפים, והם ליד מיטתי, והמאמר של שמעון מעמיק כמו תמיד.

    אהבתי

  3. למשתמש האנונימי, המאמר הזה הוא פרי עבודה משותפת של נעמה ושלי, ואף עם זכות הראשונים לנעמה.

    אהבתי

  4. ארלט יקרה,
    נהניתי לקרוא את הסקירה, הכתובה ביד רגישה ובעין בוחנת ומבינה. שירייך הם מראת הנפש, שלך, שלנו, נפשות אוניברסליות הכמהות לחיבה, מגע אנושי, אמפטיה ושלווה. כתיבתך מרתקת ביופיה ומבקשת לחזור אליה. ואחזור!
    תודה,
    יוד / Ze Ani

    אהבתי

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s