איתמר זמיר

ארץ אהבתי

וְאֵלּוּ דִּבְרֵי הַיָּמִים,

מִטֶּרֶזִין לִבְּרוּקְלִין

מֵאוֹדֵסָה לְמֵאָה שְׁעָרִים.

מִקִּישִׁינֵב לְרָפִיחַ.

מִלּוֹדְז' לְטוּל כָּרֶם.

מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת.

מֵחֵרוּת לְשִׁעְבּוּד.

מֵהַנִּילוּס לְמִדְיָן.

מִמְּעָרַת עֶפְרוֹן לַאֲרָרָט.

מִמּוֹאָב לְדַהַבּ.

מֵרְדִיפָה לְמִרְדָּף.

מֵאֲרֻבּוֹת לַקּוֹמְמִיּוּת.

מִטַּאבּוּן לִסְטֵיקִיוֹת.

מֵאוֹפוֹרְיָה לְאֵבֶל.

מִכְּלוּב לְמִכְלָאָה.

מִצְּעָדַת הַחַיִּים לָעֵמֶק הַמָּוֶת.

מִלָּדִינוֹ לְיִידִישׁ.

מֵרַעַשׁ לְאַדֲמָה.

מִנְּבוּכַדְנֶצַר לְנָאצֶר.

מִיּוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל לְיוֹחָנָן פָּאוּלוּס.

מִגֵּיהִנּוֹם עֲלֵי אֲדָמוֹת לְאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ.

מֵהִיטְלֶר לְשִׁמְעוֹן וִיזֶנְטַל.

מִטְּרִיסְטָאן וְאִיזוֹלְדֶה לְפָלִיט מִגֶּטוֹ וַרְשָׁה.

מִמַאעְכֶר לִבְּרוֹקֶר.

מִשְּׁוָויְן לְמִילְכִיקֶער.

מִמַּעֲמָד אֲרָעִי לְנוֹטַרְיוֹן.

מֵהָאָשֵׁם לַתַּלְיָן.

מִן הַגֶּטוֹ אֶל הַגֶּטוֹ.

שֶׁאַמְשִׁיךְ?

בהומור סרקסטי, סוקר המשורר את תולדות עם ישראל וגלגוליו, ובתוך כך מנסה לאפיין את תכונותיו ואולי אף להצביע על גורלו הבלתי נמנע, תוצר של תכונותיו אלה.

השיר מאופיין במקצב מהיר, כמעט חסר נשימה של משורר שהוא גם מוסיקאי. מעין סטקטו (מכאן לכאן מכאן לכאן לפי קצב המטרונום) ובנוי על טלטלות של ניגודים: מטרזין לברוקלין… מקישינב לרפיח…. וכן הלאה.

ואי אפשר שלא להזכר בשיר יידישע פיראטען, שכתב יורם טהר לב, שפתיחתו והפזמון החוזר בו, בקצב דומה להפליא, אומר:

"מביאליסטוק עד ווהלין
מליטא ועד פולין
כל העם כבודנו ימלל"…

מן הראוי להתעכב על הניגודים הבאים:

" מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת.                                                                                                                 מֵחֵרוּת לְשִׁעְבּוּד.                                                                                                                                                                                                                              … מֵרְדִיפָה לְמִרְדָּף".

כשהדובר מהפך את הניגוד באופן הבא: מעבדות לחירות, כולנו יודעים על יציאת מצריים והמעבר לחירות הוא המהלך הטבעי והתקין. אבל "מחירות לשעבוד?" יש כאן אמירה צינית וסרקסטית המרמזת על שעבוד האחר, הפלסטיני, והרי הדברים מובאים מיד לאחר "מִקִּישִׁינֵב לְרָפִיחַ.                                                                                                                  מִלּוֹדְז' לְטוּל כָּרֶם".

ולקראת הסוף מעצים עוד המשורר ומאשים, שהפכנו "מֵהָאָשֵׁם לַתַּלְיָן".                                                                                                                        במילים אחרות: אתם היהודים עברתם מעבדות לחרות אך הפכתם ממשועבדים למשעבדים.

באותו הקשר חל גם ההיפוך "מרדיפה למרדף" המרמז שוב באופן סרקסטי על היפוך התפקידים של היהודים בארץ. מי שהיו נרדפים בגלות (סבלו מרדיפה) הפכו לרודפים בעצמם בארץ מולדתם, ועסוקים ב"מרדף" אחרי אויבים, מחבלים וכד' אך בו זמנית הללו נתפסים כמי שרודפים אחרינו, וכך מצוי הישראלי במרדף אחרי רודפו שרודף אחריו, ככלב אחר זנבו, ללא מוצא. ובתוך ניתן למצוא  ארמז לשיר "המרדף" של ירון לונדון.

"ארץ אשר ירדפוה אויביה
והיא את אויביה תרדוף במרדף".

ללא מוצא – כי בכיבוש ושעבוד האחר קיים יסוד אנומלי של שעבוד עצמי, הנובע ומתפתח מעצם שעבודו של עם אחר, בעיקר מאז מלחמת ששת הימים. והרי על השפעת הכיבוד על הכובש נכתבו תילי תילים של מילים, החל משנות השישים, ודי אם נזכיר  "לטוב" את פרופסור ישעיהו ליבוביץ'.

אך עוד קודם "כפינו" על עצמנו שעבוד בעצם הקמתה של המדינה שחייב ויתור מודע והכרחי על חירויות, שכביכול היו לנו בגולה או תחת שלטון המנדט, קרי הפטור מאחריות לקיום מדינה. כי בחיי היהודי המודרני בישראל כמו במדינות נוספות יכול להיות שעבוד בגלל אלף ואחת סיבות נוספות:  חוקי המדינה בה אנו חיים, משכנתא, שעבוד בגלל מסים, חובת שירות צבאי ומילואים, המצב המדיני. לכן אין חירות באמת, למה לא? ואם כן מה השגנו ביציאתנו מעבדות? עבדות חדשה, מודרנית.

את שורת הניגודים בשיר מסכם המשורר בפסוודו-ניגוד:

"מגטו לגטו"

הניגודים אינם באמת ניגודים. הכל אותו דבר, היינו בגטו ונותרנו בגטו. היינו משועבדים ונותרנו משועבדים.

ושאלת הסיכום: שאמשיך?  – פותחת מחדש את השיר

מולדת מי?

הוֹ סְקַנְדִינַבְיָה רְחָבַת הַיָּדַיִם,

מוֹלֶדֶת הַנּוֹרְדִּים אֲפוּפֵי הַחָכְמָה הָאַרְקְטִית.

אוּטוֹפְּיָה בְּלוֹנְדִּינִית תְּכוּלַת עֵינַיִם.

אִימְפֶּרְיַת צֶמֶר הַגֶּפֶן שֶׁל הָעוֹלָם הַיָּשָׁן.

לֶחֶם הַמָּן הַבִּלְתִּי הַפּוֹסֵק אֲשֶׁר נוֹשֵׁר מִן הֶעָבִים הַמְּאַיְּמִים הוֹתִיר אוֹתָךְ חָנוּקָה וּבִפְנִים אַמְבִּיוָלֶנְטִיּוּת.

וְהָאוֹרוֹרָה עוֹשָׂה בָּךְ כִּבְשֶׁלָהּ,

שֶׁכֵּן יָמַיִךְ אֲרֻכִּים מִנְּשֹׂא, וְלֵילוֹתָיִךָ קוֹדְרִים שִׁבְעָתַיִם.

אִם מִבַּחוּץ תָּבוֹא צַרָה וּמִבִּפְנִים יָבוֹא הַחֹלִי,

חַפְּשִׂי מָזוֹר אֵצֶל כּוֹכַב הַצָּפוֹן.

וּבִשְׁעַת לְבָטִים,

שֶׁאֵי עֵינַיִךְ אֶל עֵבֶר הַפְיוֹרְדִים מַצְמִיתֵי הַנֶּפֶשׁ.

אֵין חֲכָמִים מֵהֵם.

בְּעַרְבוֹתָיִךְ הַקְּפוּאוֹת מָט,

נִתְהַלֵּךְ כְּאוֹרְחִים לְרֶגַע קָט,

וְלָנֶצַח נִשָּׁאֵר זָרִים.

בִּסְקַנְדִינַבְיָה הִתְנַהֵג כְּרוֹמָאִי.

קורפוס

אֵיךְ, הוֹ אַיךְ, בָּגַדְתְּ בִּי גִּיטָרָה?

קֻפְסַת הַלְּבָבוֹת הַשְּׁבוּרִים.

וּמָה עָשׂוּ לָךְ הַוִּיקִינְגִּים הָאַכְזָרִיִּים?

חָבְטוּ בָּךְ לְלֹא רַחֵם!

הָלְמוּ בְּגוּפְךָ מָשָׁל הָיִיתָ שַׂק אֶגְרוֹף בְּיָדָיו שֶׁל קָסְיוּס קְלֵי.

מֵיתָרַיִךְ הֶחֱלִידוּ וּצְלִיל פְּרִיטָתָם צוֹרֵב לָאֹזֶן.

אֶבְכֶּה אֶת לֶכְתָּהּ בְּטֶרֶם עֵת שֶׁל הַגִּיטָרָה, עַל כְּבוֹדָהּ הַמְּחֻלָּל וְצוּרָתָהּ הַמְּעֻוֶּתֶת.

וִיקִינְגִּים אָכְלוּ בֹּסֶר, וּמֵיתָרֵי גִּיטָרָה תַּחְלֵדְּנָה.

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s