אירית שושני (1)

נרדינה התאהבה במלאך. היצור השמימי קלט אותה בידיו כשמעדה על פסגת ההר בשערי עיר האלים והחלה להתדרדר. הוא טיפל ברגליה השרוטות בליטופי קטיפת אצבעותיו. את הלם נפשה ריפא בהבל פה מתוק על שפתייה הפשוקות. טעמו היה משכר אף מקוקטיל המנגו והאפרסמון שכה ערב לחיכה. הוא רכן עליה ועיניו הסגלגלות הביטו בה בריבוא יופיו של היקום. משהחלימה הניח אותה בפתח ביתה בעודה ישנה. אכולת געגועים היא חיפשה אחריו ואף ביקשה את עזרתה של אחותה הצעירה מריולה שהיא אלה למחצה. היא קראה לה מפתח השער, כי לה אסור היה להיכנס אל עיר האלים. הפעם נשמרה מאוד ולא מעדה כדרכם של בני האדם שהעזו לדרוך בשערי העיר הנשגבה. מריולה הייתה בת אמה, אך אביה היה אל. הוא היה אל צלילי הרוח ולחשושי עלוות העלים וככזה התאהב בקולה הנדיר של שירינה שילדה לו את בתם. לאביה של נרדינה לא היה הכוח והעוז להתעמת עם האל. אף שמריולה הייתה אלה למחצה, היא לא הצליחה לאתר את המלאך שריחף לרוב במרומי הרקיעים. בצר לה הזמינה נרדינה צייר מהולל שיציירה ויעמיד את הפורטרט בשערי עיר האלים למען יראהו המלאך וייזכר בה. נרדינה ירשה את יפי קולה של אמה ושרה לצייר כדי שהמוזות הטובות יוליכו וינחו את מכחולו של האמן. האמן רב החסד צייר אותה לאט כל כך עד שנרדינה זירזה אותו ואל קוצר רוחה התגנב כעס דק. אך הצייר התאהב בקולה הענוג ובגופה החטוב ולא רצה להשלים את הציור. כיוון שנרדינה לא גילתה בו עניין, הוא המתין למלאך בשערי עיר האלים כדי לבקש שיגמול לו על טובה מן העבר. המלאך שנהג להציל עלמות חן במצוקה ביקש ממנו בשעתו לצייר פרח למען עלמה שסעד. הוא הבטיח שיגמול לו על מעשהו הטוב. עכשיו המתין הצייר למלאך באותה נקודת מפגש.                                                                                                                      "השאל לי את כנפיך,"  ביקש מן המלאך, "אני זקוק להן באופן נואש."                                           כיוון שכך, לא העז המלאך לסרב והשיל את כנפיו למען ידידו הצייר. אך בטרם השילן, השביע אותו שישיב לו אותן בעוד יממה אחת באותו מקום מפגש. הצייר התעופף משם הישר אל ביתה של נרדינה שעיניה אורו ושיר בקע מגרונה למראהו של המלאך. תחילה לא זיהתה את הצייר שצבע את שיערו לערמוני בנסותו להידמות למלאך האמיתי. אך בתום יממה כשהתקרב אליה והיא הביטה בעיניו, הבינה שהצייר הוליך אותה שולל. באותו רגע התפרץ אל ביתה המלאך ודרש את כנפיו מן הצייר. הצייר סירב להשיבם וביקש עוד יממת חסד אחת. המלאך תלש את הכנפיים מגבו של הצייר בכוח והן נקרעו. מבוהלת נסה נרדינה אל שערי עיר האלים. היא קראה לאחותה וסיפרה את סיפורה וזו אף שקינאה בה בשל קולה הענוג שירשה מאמה, הבטיחה לה מתנה יקרה מפז.                                                                                                             "את אחותי וכאבך נוגע בי," אמרה לה מששמעה את סיפורה, "אשיג לך כנפי מלאך ועשי בם כחפצך."                                                                                                                                   נרדינה לא ציפתה למתנה כזאת. היא הודתה לאחותה בנשיקות. למי אעניק את הכנפיים? התחבטה בלבה. לצייר שניסה להוליכני שולל? לא ולא. שימשיך לצייר ויודה לאלים על מתנתו זו. למלאך הגורם לעלמות להתאהב בו באופן נואש? לא ולא. שיהיה בן אדם וילמד לקח. למי אעניק אותן?                   מריולה קראה את מחשבותיה. "כשאשוב  ודאי תדעי," הבטיחה לה אחותה לפני שיצאה לדרכה כדי להשיג את כנפי המלאך. כששבה והמתנה בידיה, ידעה נרדינה למי תעניק אותה.                    "אקח אותן לעצמי,"  גילתה בקול נחוש, אהיה המלאך המציל של כל הנשמות התועות הנותנות מבטחן בשקרנים ונוכלים הבוזזים את לבן.                                                                       "ידעתי שאוכל לבטוח בך," התרגשה אחותה, "הלוא בנות אם אחת אנחנו – אני ואת."

 

 

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s