אורנה סילברמן

שברים לא פשוטים

הוצאת פרדס, סדרת "כתוב" בעריכת אמיר אור

 

"שברים לא פשוטים" הוא ספר שיריה השני של אורנה סילברמן,  ובאופן לא מפתיע גם שם ספרה הראשון, "שוברת קרח", הכיל בתוכו יסוד שבור. היא עצמה מעידה כי "בשני ספרי מודגשת תחושת השבר, המצב המעורער של האדם בעולם. על רקע זה השירה עבורי היא דרך לשלב בין המטריד והמערער לבין המפעים והמייצב. הרחבת הפרספקטיבה של סיטואציות שמקורן בפרטי אל העולם החיצוני או הדמיוני מאפשרת מתן "בית" אופטימי לתחושה קיומית פסימית בבסיסה".

ואכן מן הראוי לשים לב דווקא ליסוד החיובי בשמות הספרים. שבירת הקרח, בעיקר, היא רגע היציאה מן הקיפאון, ממצב שלילי ואף בלתי נסבל, רגע של פתיחה וחידוש. ואפילו בשם ספרה השני – אף שיש בשבר שאינו פשוט  קושי ומורכבות רבים יותר, עדיין גם הוא ניתן לאיחוי. ואכן קריאה בספר אינה משאירה טעם רע ומר, יש בו אופטימיות, ויופי רב הנובע מכך.

שירי הספר אינם מרוכזים סביב תמה אחת, וקשה להצביע על מכנה משותף, על סיפר רציף. ועדיין יש תחושה שהמשוררת מבקשת דרכו, גם אם לא להקיף את כל סיפור חייה, לפחות להציג ולייצג חתכים שונים, או "גושים" של חוויות ושל אירועים המתפרשים ונוגעים בשנות חייה מילדותה ועד בגרותה, דגש רב ניתן להורים, ומותם, ולשירי פרידה מהחיים בכלל, למקומות ושכונות בהם התגוררה, לחוויות ממסעותיה ומחייה המקצועיים, שבהם יש מקום חשוב לאמנות.

ראוי לציין כי "השבר הלא פשוט" בולט בספר בתיאורי אובדן האב בגיל צעיר. באחד השירים המרשימים ביותר בספר, "צל" (עמ' 27) קיים בתיאור האב אפילו תיאור מצמרר שיכול להתפרש בקלות כזכר לגילוי עריות, אך כל כולו בא לעטוף את זכר האב במידת רחמים ולהבליט את עליבותו, בתיאור זכרותו כנטולת "גבריות":

…מביטה באיבר הגברי המתעטף

בתחתוני פלנל ארוכים.

אני משתוקקת לקטוף אותו

מבין הצללים

להתבונן בו מקרוב

לומר לו דברי אהבה…

אבי האבוד, בשר ודם

חלמתי אותך גיבור מלחמה,

אבל הנה אתה דחוק בפינתך

איברך צל מתפוגג ועצוב".

 

הספר רווי במטפורות ובתמונות בעלות דימיון עשיר, והשבר מתואר לעיתים על גבול הא-ריאליסטי העוטף את הכוונה עד כדי הסתרתה. אך השבר והכאב אינו בוטה, וגם כשהיא מדווחת על כעסה, הלשון מדווחת יותר מאשר מתארת:

"אין מרפא לכעסי

העולה כמשחית מהתהום" (עמ' 25)

כך גם בשיר "ילדות יפות" (עמ' 21) המספר על שכן פדופיל ממנו היא בורחת, ובמשתמע ניתן להירמז שלא עלה בידו לבצע בה את זממו, ואולי על אומץ ליבה של ילדה המצליחה להימלט ואחר כך ללעוג לשכן, ושעל כן אפשר שלא עלה בידו להשאיר בה חותם בל ימחה. ומכל מקום ההתמודדות עם זיכרון האירוע והטראומה נעזרת בהומור:

"אדון חלון

אדון בלון

אדון מלון

תן לי עוגיה…

…ברחתי מאיש בשם פנטסטר

שהושיב אותי על ברכיו

לעשות בי מעשים".

 

ההומור והאמירה העקיפה בולטים כבר בשיר הפותח "הזכוכית הגדולה" (עמ' 9). באומרה "אני כלה טריה" לא ברור לקורא האם אכן מדובר בה, האם האירוע מתאר את יום נישואיה שלה, המהווה אולי רגע מכריע, ציר החותך את חייה לשניים – לפני הנישואין ואחריהם, והאם היא מבקשת לספר בראייה בוגרת מאוחרת על משובת נעורים, אולי על חוסר מחשבה שקולה, ועל "הימור", בהחלטה להינשא:

"אני כלה טרייה

קופצת ראש לברכה…

… גופי מתגלגל בדשא

בין השולחנות והאורחים.

ולצד זאת, ניכר געגוע ונוסטלגיה לרגעים פרועים וחופשיים של נעורים וארוטיקה:

"…מקהלת רווקים

יורה כדורי תשוקה…"

 

הנועזות והנכונות לקחת סיכונים מקבלים תפנית מעט סוריאליסטית בשיר הבא (שקיעה, עמ' 10) בו הדוברת בוחרת "לטבול" ביחסי מין "לא בריאים" עם אדם זר, שתיאורו נלעג (ודמוי תולעת):

"איש תולעי לבוש

תחתונים צהובים

…לבשתי בגד ים אדום

ומשכתי אותו לאגם.

היינו מוקפים בדם

היה יפה ורוטט וחם…"

 

והיא שבה ודוחקת את גבולות ה"מותר והאסור" בשיר "השיבה הביתה" (עמ' 15) המתאר ביקור בשכונות החרדיות של ירושלים, שם היא קוראת תגר על נוהגי הצניעות ומנהגי הדת, ובו בזמן התיאור מזכיר פעולה אקטיביסטית, של יצירת "אמנות רחוב קונספטואלית" באמצעות גופה:

"חושפת את גופי

 במאה שערים

מעל לוחות המודעות קורעת

ומתעטפת בהוראות צניעות

לבנות ישראל".

 

והנה דווקא בשיר זה ניתן למצוא תהליך של הטהרות הכרוך לכאורה בהתרחקות מן הדרך ה"נועזת" חסרת המעצורים. מה שהחל כחשיפה וקריאת תיגר חילוני נמשך ב"עונש" מידי בחורי ישיבה – נטורי קרתא, קרי "שומרי החומות" (או משמרות הצניעות), הקוראים לה זונה, פוצעים את גופה ומשליכים אותה מדממת. ואי אפשר שלא למצוא בכך ארמז לשיר השירים:

מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת (פרק ה' פסוק ז).

ומה שפותח בקריאת תיגר מסתיים בתחושת קירבה אל אלוהים "העוטף אותי בסתר כנפיו נושא אותי קדושה וטהורה". אך האם זו התקרבות אל הדת, האם זו חזרה בתשובה והכאה על חטא? והאם באלוהים באמת מדובר, ואולי באהובה? דומה שתחושת ההזדככות נובעת לא מאמונה באל, אלא בטוהר הדרך בה בחרה ומהקורבן שהקריבה בשל כך, והיא מתכוונת לשוב לסורה ביום הבא?

"רחום וחנון

אתה עוטף  אותי בסתר כנפיך

נושא אותי קדושה וטהורה

לנוח על מיטתי

עד ליום הבא".

 

ואולי במציאת דרכה בחיים מצוי הפתרון לשבר הלא פשוט. בשירים נוספים מתברר  כי אין המשוררת מוצאת אותו לא בדת ולא באלוהי משה וישראל. כך בשיר "תמול  שלשום ומחר" (עמ' 42) משמשת לה דמותו של יצחק קומר כפה האומר בביקורו בכותל המערבי: "אין זה שער השמיים.. הוא יוצא דרך שער האשפות ואינו מביט לאחור". אלוהים שלה אוניברסלי, והוא מתגלה ביפי הטבע, במדע (התגלות, עמ' 44) וראוי לשים לב לשורת הסיום ול"מעגל השלם" העומד במושלמותו מול השברים הלא פשוטים:

שנים רבות חייתי בלעדיו

אפילו נגדו

זלזלתי בו בשמחה,

ופתאום אני רוצה

לשאת עיניים עצומות לשמש

כמו אחנ'אתון,

לחשוב מתמטיקה

להעריץ גנטיקה

לראות את היופי

לשרטט מעגל מֻשלם".

 

 

3 מחשבות על “אורנה סילברמן

  1. נעמה ושמעון היקרים, תודה לכם על הסקירה המעמיקה ומלאת התובנות על ספרי. גיליתם לי עצמי תכונות פואטיות שלא הייתי מודעת להן כמו אופטימיות והומור וחשפתם משמעויות מורכבות של היחסים המתוארים. מאד אהבתי את הקישור לשיר השירים ובמיוחד את ההגדרה המבריקה לטעמי של תיאור גופי כ"אמנות רחוב קונספטואלית"- הבאתם את תל-אביב לירושלים! תודה על הסקירה ועל כתב העת המעניין והאכפתי שאתם מוציאים.

    Liked by 1 person

  2. נעמה ושמעון היקרים,תודה מקרב לב על סקירת ספרי. יש בה חשיפה של תכונות פואטיות ונפשיות שחידשו גם לי עצמי במיוחד האופטימיות וההומור וכן ציון הקשר לשיר השירים. אהבתי ביותר את השוואת גופי ל"אמנות רחוב קונספטואלית" – הצלחתם להביא את תל אביב לירושלים!

    Liked by 1 person

תגובות

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s