אביחי קמחי

מסע זעיר 

                      "כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה"

                                               קואפיס

כִּי תֵּלֵךְ בַּבֹּקֶר לַמַּכֹּלֶת אַל לְךָ לְהָחִישׁ צְעָדֶיךָ
הָרֵם עֵינֶיךָ מַעְלָה לַשָּׁמַיִם שְׁאַל לְמַצָּב רוּחָם
יִתָּכֵן וְתִצְפֶּה בְּמוֹפָע שֶׁל קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ וַעֲנָנִים
וְאוּלַי תִּרְאֶה אוֹתָם תְּכֻלִּים וְאֵינְסוֹפִיִּים
הַבֵּט בַּזַּאֲטוּטִים הַמִּתְכַּנְּסִים לַגָּן מְלֻוִּים בַּהוֹרִים
הַקְשֵׁב לְצַהֲלַת לִבָּם לִקְרַאת הַיּוֹם הֶחָדָשׁ
אִם תִּפְגֹּש בְּשָׁכֵן טוֹב אַל תַּחֲלֹף עַל פָּנָיו
שְׁאַל לִשְׁלוֹמוֹ
וְכַאֲשֶׁר תַּחֲלֹף עַל פְּנֵי מְטַאטֵא הָרְחוֹב
הָאֵט וְחַיֵּךְ אֵלָיו
וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל הַמַּכֹּלֶת כִּי לְשָׁם יָצָאתָ
וְהָיָה וּבְדַרְכְּךָ יַעֲמֹד עוֹרֵב מְלַקֵּט שְׁאֵרִיּוֹת מָזוֹן
פְּנֵה הַצִּדָּה וְאַתֵּר אֶת בֶּן הַזּוּג הַצּוֹפֶה בּוֹ בְּמִשְׁמֶרֶת
וְכִי תִּרְאֶה אֶת הַנֶּהָגִים נֶחְפָּזִים לַעֲמַל יוֹמָם
אַל יִהְיֶה לִבְּךָ גַּס עִמָּם בַּקֵּשׁ אֶת שְׁלוֹמָם
וּכְשֶׁתַּגִּיעַ לַמַּכֹּלֶת תִּהְיֶה עָשִׁיר יוֹתֵר
מִמַּה שֶׁהָיִיתָ כְּשֶׁיָּצָאתָ לַדֶּרֶךְ

תבנית השיר מבוססת ללא כחל וסרק וללא הסתרה על "איתקה" של קואפיס, אך זאת במטרה להבדל מדרכו של האחרון, על ידי ביצוע תרגיל של מזעור הדרך (כפי שעולה בפירוש משם השיר). המזעור  מתבטא בתיאור הליכה שגרתית, של בוקר בבוקרו, למכולת במרחב השכונתי המצומצם, והיעד והשגתו נראים פשוטים וברורים, בניגוד לשירו של קואפיס ובמבט ראשון המזעור נראה כהורדה והפחתה מערך המסע, בהשוואה למסע החיים שעורך הנמען בשירו של קואפיס. הבסיס לשיר איתקה הוא כמובן מסעו האפי, בן עשר השנים, של אודיסס מטרויה לביתו בסיום המלחמה, או אף עשרים שנה, אם להוסיף את תקופת המצור על טרויה. אך המשורר היווני-מצרי אינו פונה אל הנמען בשמו, אודיסס, וזאת במטרה להרחיב את המסע לממדים "אוניברסליים", כלל אנושיים (ובתוך כך אולי לרמוז גם על עצמו כמי שעורך מסע דומה).
אצל קמחי המסע מתכווץ לממדים קטנים יומיומיים מקומיים, הנצחי והבלתי מושג מתחלף ביעדים קטנים, ברי חלוף, חסרי חשיבות לכאורה, אך בסופו של יום השיר מרמז על דבר נצחי וחשוב, על כמיהה לערכים אנושיים , שאולי עברו ואבדו בעולמנו המודרני. לכן אין צורך לצאת למסע חובק עולם של שנים רבות כדי להגיע לתובנות גדולות, והמסר הנוסף הוא שאסור לזלזל ב"כאן ועכשיו" ואף לא בחיים בורגניים או זעיר בורגניים, ולא בכל רגע נתון בחיים, שאם תחמיץ רגע קטן ואנושי תחמיץ עולם ומלואו. וודאי שלא ראוי לזלזל בקשיי היום, באפור בשגרתי, ושיש למצוא בכל אחד ובכל אדם ניצוץ, כי גם מהם תצא תורה ובעיקר דרך ארץ שקדמה לתורה. מדובר בכל מה שהופך את שירו של קמחי לאנושי, וקל להזדהות עמו אף יותר מהדרש המופשט של קואפיס. כך איתקה הפכה מבית ממשי למושג ערטילאי, שאולי אינו בר השגה למעשה, אידיאל שהחתירה אליו חשובה מהשגתו. איתקה זו מתחלפת אצל קמחי במכולת, המשמשת יעד ברור, פשוט, אליה אין קושי להגיע ולא חשיבות מכרעת בהשגתה. היא לא  מושא געגועים. לכן היא אינה באמת היעד  אליו חותר המשורר, היעד האמיתי הוא ההתנהגות של הנמען בדרך, שמעשיו כאן ועתה יבטיחו לו את "גן העדן" של השלמות, את יכולת ההתבוננות, חינוך עצמי ותבונה. כן. אפשר לקרוא לכך הארה. נכון שהמכולת הגשמית מושגת בעוד שאיתקה הגשמית אינה מושגת – אך כשם שבמקומה מושגת "איתקה" מופשטת, שעצם החתירה אליה היא המעשירה את הנוסע, גם המכולת מתפשטת בעיני הדובר מגשמיותה היומיומית ומעניקה חסד רוחני באמצעות ובזכות ההליכה האנושית והסקרנית אליה.